לרקוד כל הדרך לברלין: עשר שאלות לכבוד יום האישה – ראיון עם הרקדנית, היוצרת והכוריאוגרפית רוני

יום הולדתי, שחל בסמוך לחג הפורים ויומיים לפני יום האישה, מזמן לו עבורי בכל שנה תהליך של חשבון נפש, מחשבה על החברים והסביבה, על הדברים שהגשמתי ואלה שאני עוד רוצה להשיג. השנה, לאחר שהגשמתי את חזון הבלוג, החלטתי להצטרף לחגיגות יום האישה ולפתוח במסורת בה אביא בכל שנה סיפור של אישה הקרובה לחיי ומהווה עבורי מקור השראה. הבחירה ברוני רותם (חברתי הקסומה שבמקרה גם רקדנית, יוצרת, כוראוגרפית ומורה למחול) להיות הראשונה שאביא את סיפורה הייתה קלה למדי. מלבד היותה של רוני מיוחדת במינה, עוד מימי התיכון הערכתי את את הרדיפה שלה אחר מימוש החלומות, היוזמה, האומץ, התעוזה והעבודה הקשה, שהתחילו באימון יומיומי ולקיחת שיעורים עם רקדניות בלט צעירות כדי להשלים את פערי הטכניקה והמשיכו עם המעבר האמיץ לברלין שבצעה בשנה שעברה. לטובת הפוסט, ביקשתי מרוני לענות על עשר שאלות שמביאות את סיפורה ומציגות בעייני את כוחה של התנועה (לאו דווקא במחול, אלא בחיים בכלל) ומזכירות כיצד אקטיביות והאופן בו אנחנו בוחרים לפעול על העולם יכולים לקדם אותנו אל מטרותינו בטווח הארוך והקצר, גם אם יש אתגרים רבים בדרך. מומלץ לחובבי המחול, האומנות ולכל מי שרוצה לקבל קצת השראה:

1. מי את רוני רותם?

אני רוני, בת 28, מתגוררת בברלין אך במקור ממושב צור משה שנמצא באיזור השרון. אני מאורסת לדקל המהמם, שגם הוא בתחום האמנותי ונגן ג'אז במקצועו. בתיכון למדתי במגמת מחול, ובתום הלימודים כשהתגייסתי לצבא ושירתתי כמשקי"ת ת"ש, רקדתי בקבוצת מודרני באוניברטיסת בן גוריון בבאר שבע.

לאחר הצבא, מערכת היחסים שלי עם עולם הריקוד עלתה כתה: התקבלתי לשמחתי לסדנא להכשרת רקדנים בקיבוץ געתון בצפון שם רקדתי במשך שנתיים מבוקר עד ליל, יצרתי עם כוריאוגרפים ישראלים ומכל העולם ולימדתי בלט באולפן מטה אשר. בתום התקופה התקבלתי ללהקת תאטרון מחול ירושלים, שם התגוררתי עד שהחלטתי לעבור לתל אביב ולעבוד כרקדנית פרינלסרית עם כוריאוגרפים למחול עכשווי. 

במהלך עבודתי כרקדנית, עשיתי תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה במחול במכללת סמינר הקיבוצים, במסגרתם החלטתי לשים את עבודתי כרקדנית בצד ולהתרכז ביצירה כוריאוגרפית. מאז אני יוצרת ומלמדת על קו תל אביב – ברלין, שם הקמתי להקה קטנה משלי ויש לי ארבעה רקדנים מקצועיים שעובדים תחתי והם מופעים בברלין וברחבי אירופה. 

2. מתי סיפור האהבה שלך עם מחול התחיל ומתי הבנת שאת רוצה לעסוק בתחום כמקצוע?

כשהייתי מאד קטנה לקחתי שיעורי בלט ושיעורי ג'אז פעמיים בשבוע. תמיד אהבתי לרקוד אך בשלב זה לא חשבתי שזה יהפוך להיות מקצוע ולא רקדתי באופן רציף ובאופן רציני, עד שלפתע בכיתה ט' חברתי מאיה העלתה את רעיון מגמת המחול ומאז הכל היסטוריה: הלכנו יחד לעשות שיעורים פרטיים בבלט ובמודרני, עבדנו קשה ותרגלנו יום יום. בדיעבד אני שמחה לספר שבתום לימודיי במגמת המחול קיבלתי תעודת הצטיינות, וזה היה שווה כל רגע.

3. במה את הכי גאה בעבודה שלך? ספרי על פרויקט מעניין שעבדת עליו

אני חושבת שאני גאה מאד בעבודה הראשונה שיצרתי כשהייתי בת 24 – יחד עם חברתי הטובה מיכל רוטמן שהיא רקדנית מדהימה במיוחד. יצרנו דואט שנקרא "1.2" שהתקבל לתחרות מחול מוכרת מאד בתל אביב (גוונים במחול") במסגרתה קיבלנו תקציב לעבוד ולהופיע. עם היצירה זכינו להופיע בהמון פסטיבלים ברחבי ישראל ואף הגענו להופיע בספרד בפסטיבל בשם AGITART. זוהי יצירה שאני מאד אוהבת ומעריכה, ואני חושבת שיחסית לגילנו, עשינו עבודה יפה.

4. מה הכי קשה לך בתחום העיסוק שלך? מה האתגרים הגדולים ביותר שאת חווה?

תחום המחול, ובאופן כללי כל תחום אומנותי הוא קשה מאד, בייחוד במדינת ישראל הקטנה. תקציבי התרבות ובעיקר תקציבי המחול נמוכים מאד, ורקדנים ויוצרים רבים לא מצליחים להתפרנס בכבוד מעבודתם ורובם צריכים ללמד מהבוקר עד הלילה או למלצר. אני חושבת שבמדינה שרוב התקציב בה הולך לביטחון – אין מקום לעשייה תרבותית רחבה ופורה. אנשים עסוקים בלשרוד ולא לצרוך אומנות. אבל אני מאמינה שאם לא היינו נמצאים במלחמה תמידית עבור תקציבים ועבור הוקרה- המחול הישראלי לא היה כל כך מצליח בעולם – כלומר המאבק ההישרדותי הוא זה שמביא תוצאות בעולם המחול וניכר שהמחול הישראלי מאד פופולרי ומוערך ברחבי העולם. אני נאבקת יום יום על לשלם לרקדנים שלי, תלבושות, חלל לחזרות וכדומה. זה דורש המון משאבים ואנרגיות מעבר ליצירתיות שנדרש ממך בתור יוצר. זו התמודדות יום יומית. ואז כשהתוצר מוכן – החשש הוא – האם יבוא קהל? האם אוכל למכור כרטיסים? כל השאלות האלו נשאלות כמעט אצל כל יוצר בתחומו וזה מאד לא פשוט ומביא המון לחץ.

5. זאת גם הסיבה שעברת לברלין?

עברתי לברלין מכמה סיבות – לפני כשנה וחצי התקבלתי לשהות אמן (רזדינסי) בסטודיו מהמם בברלין – שם יצרתי ועבדתי במשך חודש עם רקדן מקומי. קיבלתי תקציב על הרזידנסי ויכולתי להשקיע בדברים שהיו לי חשובים ביצירה. הרגשתי שהאווירה בברלין מאד שונה מהארץ- אנשים אוהבים תרבות, צורכים תרבות ברמה יומיומית ומרגישים חלק מהעשייה התרבותית בעיר. תגובות הקהל שהגיע לראות את ההופעה בתום הרזידנסי היו מצויינות וקיבלתי הצעה לשהות אמן נוסף בסטודיו אחר והרגשתי שאני רוצה לקחת את ההזדמנות ולנסות ליצור בברלין. בנוסף, אני חושבת ששינוי זה תמיד דבר טוב – בעיקר כשאתה יוצר – לשנות את האווירה לשנות את הסביבה, מזג האוויר וכו'. יש משהו מאד מרענן בהתחלה חדשה- אף אחד לא מכיר אותך – אין גבולות. בנוסף לכך שברלין היא עיר נורא זולה ומחירי העלות החודשית נמוכים משמעותית ממחירים בתל אביב. אנשים לא יושבים כל היום בים ומשתזפים – הם יוצאים לסרטים, הצגות, מוסיקה והמון המון מחול – וכשיש קהל – יש מופע. לשמחתי, הוריי ואחיי המתגוררים בארץ תומכים בי מעל ומעבר- מגיעים כמעט לכל ההופעות שלי גם בספרד – ברלין – איטליה ולא מפספסים שום דבר.

כשיצרתי בארץ – הופעתי די הרבה וגם על במות נחשבות כמו סוזן דלל אבל פעם פעמיים וזהו – אין מי שיבוא לראות…פה בברלין אנשים צמאים – אני פה חצי שנה וכבר הרקדנים הופיעו פעמיים בחודש עם אולם מלא. אנחנו צפויים לנסוע לאיטליה וספרד אם הקורונה תחלוף. זה מאוד פשוט להגיע מברלין לכל המקומות מבלי שהוצאות הנסיעה יהיו גדולות. זה מקום מרכזי ונוח ויש המון אפשרויות.

אני חושבת שהרקדנים והיוצרים בישראל הרבה יותר מוכשרים מהאמנים שפגשתי עד כה בברלין – בגלל החוצפה, בגלל שמעיזים, שלא מפחדים. אני מעריכה את המחול הישראלי יותר מהכל גם עכשיו – אני חושבת שיש המון יצירתיות אבל אין משאבים – ובברלין יש המון משאבים ויש כסף. אבל אני עדיין רוצה להתחתן ולגדל את ילדיי בישראל.

6. היום, כשאת מסתכלת על התהליך שעברת כרקדנית ויוצרת, היית עושה הכל אותו הדבר או עושה משהו אחרת? מה היית ממליצה למי שרוצה לעסוק במחול או באומנות בכלל?

אני חושבת שהייתי עושה דברים אחרת –  הייתי משקיעה יותר במחול בזמן הצבא – כי הרגשתי מנוונת בזמן הזה – הגוף משתנה הכושר משתנה – אם הייתי מצליחה לצאת יותר ולרקוד יותר הייתי עובדת פחות קשה אחר כך. אבל זה כבר נחלת העבר.

אני תמיד ממליצה לאנשים לעסוק במחול כי זה אוויר לנשימה. אבל חשוב לזכור שזה מקצוע מאד לא פשוט שדורש המון התמדה, ריכוז, איפוק, שמירה על פאסון, קשרים חברתיים חזקים ובעיקר המון כוח רצון. 

7. איך נראית שגרת היום שלך?

בבוקר אני מתעוררת שותה קפה ואוכלת תמרים עם קשיו. אח"כ אני הולכת לחזרות עם הרקדנים שלי וביום שאין חזרות אני הולכת לעשות שיעור בלט או מודרני בשביל לשמור על הכושר. בצהריים אני עובדת על המחשב – סוגרת הופעות, משריינת סטודיאוים, מעצבת פליירים, יושבת על הפייסבוק לפרסם הופעות, מנסה לשלוח את העבודה שלי לרחבי אירופה ופסטיבלי מחול, ובערבים בערך משעה 17:00 – אני מלמדת בשלושה סטודיאוים למחול בברלין כמעט כל ערב. כלומר שגרת יום משוגעת. אין סופ"ש רגוע. אבל אנוח כשאהיה בת 80.

8. מה הדבר הבא מבחינתך? ואיפה היית רוצה לראות את עצמך בעוד 10 שנים קדימה?

היעד הבא שלי הוא להקים להקה משלי ולהעסיק 8 רקדנים שיעבדו תחתי, יקבלו משכורת חודשית, יופיעו בברלין וברחבי אירופה עם היצירות שלי.

9. אם לא היית רקדנית ויוצרת, במה את חושבת שהיית עוסקת?

אני חושבת שהייתי הולכת ללמוד וטרינריה/ טיפול עם חיות או שהייתי מעצבת נוף – אני אוהבת פרחים וטבע וחושבת שאני יכולה לדמיין את עצמי מעצבת גינות ומגדלת ירקות אורגניים.

10. משהו נוסף שתרצי להגיד או שידעו עלייך? מסר לכבוד יום האישה?

כולכן נשים חזקות, יפות ואמיצות – אל תוותרו על החלומות שלכן – תחיו כל יום כאילו הוא האחרון ותמיד תמיד תחייכו.